למזלי אני מבקר פעמים רבות בחנויות אופניים. בכל ביקור אני תמיד מחפש את הזוג המיוחד יותר, איזו שלדת פלדה קלאסית. לפעמים אלו אופניים של לקוח שהושארו לטיפול ולפעמים אופני פלדה חדשים שאיכשהו הגיעו לארץ ולא נחטפו על ידי אחד המשוגעים לדבר. קורה גם שאני מזהה שלדת אלומיניום מסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, שריד לימי הדינוזאורים , אולריך, פאנטאני וויראנק...
אז מה כל כך מיוחד באופני פלדה ישנים? כאלו שסימני החלודה ניכרים בהם? ומה מיוחד בשלדת אלומיניום משנות ה-90 המאוחרות? מדוע אני כל כך אוהב אותם? ואם הם כל כך מיוחדים, מדוע בכלל עברנו לחומרים מרוכבים ומה היתרון שלהם?
מאופני פלדה לאופני קרבון מתקדמים
לפני שאגיע לטכנולוגיה והסברים שדורשים תואר חמישי בהנדסת חומרים, קצת היסטוריה ואבולוציה.
בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת אופני הכביש (או ליתר דיוק אופני מרוץ כפי שקראנו להם אז) היו נפוצים למדי. בהערכה גסה, כ 50% ממכירות האופניים (למעט אופני ילדים ונוער – שני מושגים בפני עצמם באותה תקופה) היו של אופני כביש צרי גלגלים ובעלי כידון מעוקל. ידיות הבלמים היו עם הפעלה כפולה (כך שיכולנו לרכוב עם ידיים על ה Bar) וידיות ההילוכים מוקמו על צינור השלדה התחתון. והשלדות יוצרו מצנרת פלדה, שלדות המירוץ היוקרתיות יוצרו מצנרת קולומבוס או ריינולדס מהרמות הגבוהות ביותר. שלדות אלו היו למעשה התפתחות אבולוציונית של השלדות אותן יצרו כבר כ-60 שנים קודם לכן.
אופני אלומיניום
בשני העשורים הבאים החלה החדירה הגדולה של אופני ההרים. האלומיניום הפך לחומר ממנו יוצרו רוב שלדות המירוץ. הוא קל יותר ובעיקר זול יותר . עיצובי השלדות נותרו דומים למדי, קוטר הצינורות עלה מעט ועובי דופן הצנרת ירד. פה ושם החלו להופיע גם צנורת שעברו עיקול כזה או אחר או בפרופיל מעט שונה. מערכות ההילוכים נשארו בתצורה דומה לערך, וכך גם הבלמים. מזלגות פחם החלו להופיע אט אט, גם כאן הופיעו פה ושם סוגי צנרת איכותיים יותר. השם קולומבוס שודך לשלדות האלומיניום האיטלקיות לתקופת מה.
לקראת סוף המאה הקודמת החל השימוש בחומרים מרוכבים. פיברגלס שלא ממש סיפק את הסחורה, קרבון שחור ופה ושם גם קוולאר (חומר המשמש לאפודי מגן קלים). תחילה נשמרו עיצובי השלדה הקלאסיים, אך במהרה החלו להופיע עיצובים שונים, מיקומי תמוכות אוכף שונים לגמרי מהמוכר. פרופיל צנרת מרובע מלבני ובהמשך פרופיל ה- Naca או פרופיל אווירודינמי אחר לגמרי. ההתקדמות הטכנולוגית במערכות ההילוכים תרמה גם כאן את חלק , אין יותר ידיות הילוכים על הצינור התחתון אלא ידיות המשולבות בידיות הבלמים (מה שכונה מתישהו בטעות sti).
אופני פלדה
מעבר לשורשים הקלאסיים, לפלדה יתרונות גדולים בתחומי הנוחות. צנרת פלדה איכותית היא חומר אלסטי, גמיש מטבעו וכפועל יוצא, מתקבלת שלדה המתגברת היטב על תחלואי האספלט / הפאבה וכו'. יתרון נוסף הוא המראה, אין מה להגיד שלדת פלדה צבועה בצורה נכונה נוגעת עמוק בלב. חסרון המשקל מתגמד לעתים אל מול המראה המיוחד. בעידן המודרני מקובל לשלב בשלדות פלדה מזלג מסיבי פחם, סוג של שמירת המסורת וניצול יתרונות העידן בו אנו חיים, אם כי חובבי הפלדה האמתיים רואים בכך פשע כנגד התרבות האנושית או לפחות כנגד תרבות הרכיבה.
אופני קרבון
מה לא נאמר על החומר שפלש אל עולם האופניים מתעשיית החלל? קל, גמיש, ניתן לעיצוב בקלות, זול יחסית. חלומו של כל מהנדס מכונות, חומר שמאפשר המון, בחירת כיוון החוזק, כיוון הגמישות ומשקל סגולי נמוך. למעשה כל מה שמהנדס ירצה יוכל לעשות עמו, רק לפתח את תהליך הייצור הספציפי ולבדוק על המחשב כיצד יעבוד המודל בתנאים השונים, ליצור אב טיפוס אחד או שניים וקדימה לדרך. המחיר לעומת זאת גבוה לעומת האלומיניום. עם השנים והניסיון, הצליחו המהנדסים להגיע לרמות חוזק גבוהות במיוחד ביחס למשקל השלדה. יצרנים רבים מיצרים שלדות במשקל מוצהר של פחות מ 700 גרם וזאת למרות שתהליכי הייצור לא השתנו בצורה קיצונית לאורך השנים. השינוי העיקרי באופני קרבון הוא במבנה היריעות, צפיפות אריגה וחומרי הדבקה. בשורה התחתונה, באופני קרבון אנו מקבלים את הטוב בכל העולמות, קשיחות ונוחות משולבות זו בזו. עיצוב מהמם ביופיו, פרופיל אווירודינמי וכבונוס, צביעות מדהימות ועיצובים מאלפים.
ומה בעתיד
שאלה מעניינת. מדפסות התלת ממד מאפשרות כיום פיתוח מודלים במהירות גבוהה. אולם אין אני רואה את הדפסת השלדה האישית של כל רוכב בביתו. מצד שני סביר שניתן יהיה לקבל שלדות מותאמות אישית ביתר קלות, כולל שינויים גאומטריים הנובעים ממבנה גוף כזה או אחר. אני בהחלט רואה את היום בו רוכב יבצע מדידה, יבחר שלדה מהקטלוג הבסיסי, על הדרך יבקש גם עיצוב וצביעה אישיים (מה שניתן כבר כיום אצל יצרנים רבים), ישלח את הפרטים וכעבור חודשיים יקבל אופניים שנבנו עבורו אישית, בעלות שבהחלט אפשרית לא רק לעשירי העם.